הדובר מתאר מצבים שלא נכח בהם: 

– אמו בהיותה "נערה בטרם עת אם", נערה ברה בלבנת הבתולים כשהיא שוחה בנחל הזורם ליד גדרות הענפים היבשים (הזרדים) של גני הפירות. 

– אמו בזקנתה, כשדמה נשפך "בידי גוי גרמני באכזר". הדובר לא נכח ברצח אמו ואף לא קבר אותה, "את הבור לא חפר". הוא לא היה לידה כאשר היא נרצחה ע"י הנאצים כמו מליוני יהודים נוספים באותה התקופה. 

   תיאור השחייה של אמו בנחל בנערותה, לפני היותה אם, מבטא את ההערצה שרוחש לה הדובר וליופייה – "אלוהית היא במים נאווה בכוחה". תיאור גני הפירות, על ניחוחם ומתיקותם, מבטא את הגעגועים של הדובר לעולם של גן עדן שהאם עמדה במרכזו, עולם שהאב, שהיה עדיין נער צעיר אף הוא בבית הוריו שלו, לא היה חלק ממנו. בעולם זה של גן עדן יש רמזים מטרימיםלאחריתה-לסופה הנורא של האם: העץ הכרות כרמז לראשה שנכרת ואודם שערה כרמז לדמה שנשפך, כפי שמתואר בבית האחרון של השיר. רמזים מטרימים אלה משקפים את רגשי האשמה של הדובר ואת כאבו על כך שלא נקם את דמה השפוך ולא הביא אותה למנוחת עולמים: "והבן לא שלם ואת הבור לא חפר". 

   בשני הבתים הראשונים מתואר עולם שליו, כמעט גן עדן: נחל זורם בשעת דמדומים, לפני שקיעת השמש, שקט ושלווה באותם גני פירות ריחניים ומתוקים… ( גם כאן יש תחושה של "שקט לפני הסערה"- לפני ליל האימים שיכה את היהודים. )  בנחל שוחה נערה יפה ובתולית, "אלוהית" הוא מכנה אותה, ושערה האדום כצבעם של הדמדומים, של שעת בין השמשות. זה תיאור של תמונה מהעבר הרחוק, מתקופה שקדמה ללידתו של הדובר ("ואני עוד אינני ביקום", "ונערה היא בטרם עת-אם"). בתיאור זה של תמונה אידיאלית מעבר רחוק משולב מימד זמן נוסף – ההווה, שבו הדובר המבוגר משחזר בעיני רוחו את תמונת העבר האידיאלית. 

   בבית האחרון נשברת האידיליה, שהיתה נחלת העבר הרחוק, בעת שאמו היתה עדיין נערה טהורה. בבית זה מתוארת אחריתה האכזרית של האם: היא זקנה, ראשה הכסיף, נרצחה בידי גוי גרמני אכזר ודמה נכפש בעפר… נספג באדמה. הדובר, שבשני הבתים הראשונים שחזר בדימיונו את העבר האידיאלי של אמו, חש אשמה כבדה על כך שלא קבר את אמו שנרצחה בשואה ולא נקם את דמה. כאמור, כבר בתמונה המושלמת המתוארת בשני הבתים הראשונים של השיר יש כבר רמזים לסופה הנורא של האם, שעליו מדבר הדובר בבית האחרון: העץ הכרות- כריתת הראש, צבע השיער- הדם השפוך. 

   הניגוד בין שני הבתים הראשונים ובין הבית השלישי מעוצב באמצעות הצבעים: אודם שערה של האם בהיותה נערה המתלכד עם אודם השקיעה בעת שרחצה בנחל מנוגד ל"הכסיף והשליג זה הראש"- האדום הופך ללבן… "השליג" אף מעלה אסוציאציה של השלג שבו נרצחה האם הקשישה ועליו נשפך דמה. 

   בשני הבתים הראשונים האדום ("אדומת השיער") והלבן ("לבנת הבתולים") מייצגים את חיוניותה וכוחה של האם בצעירותה, ואילו בבית האחרון מסמלים האדום והלבן את רצח האם שראשה הלבין ודמה נשפך בידי "גוי גרמני" אכזר. 

   – הניגוד בין העבר הרחוק ובין העבר הקרוב יותר, בו נרצחה האם, בא לידי ביטוי גם בניגוד בין "ברה" (טהורה) ו"לבנת הבתולים" ובין "נכפש בעפר"-טומא וזוהם. 
   – הניגוד בין התיאורים המפורטים וההרמוניים של הטבע והנערה בשני הבתים הראשונים ובין העובדות "היבשות" והנחרצות,הנמסרות בקצרה בבית האחרון, מדגיש אף הוא את הניגוד בין העבר האידיאלי ובין הכאב ותחושת האשמה הכבדה של הדובר. שתי התמונות המנוגדות עומדות זו מול זו: תמונה של "דמדומים" מול תמונה של "דמים". אחת מעבר לזמן- מדומיינת והשנייה- עבר קרוב מציאותי ונורא. החיבור בין התמונות השונות כל כך בתיאורן ובאורכן, (שני בתים ראשונים -ארוכים, בית אחרון קצר ונוקב), מעצים את סערת הרגשות בה נתון הדובר בשיר. האושר מול האסון, כאשר האם על לא עוול בכפה הפכה לקורבנו של הצורר הגרמני האכזר, משאירה אותו יתום וחסר אונים, משום שלא זכה, כאמור, לנקום באותו צורר גרמני ואף לא להביא לקבורה את אמו.