הסונטה היא צורה ספרותית שהתחילה במאה ה – 13 באיטליה ומשם התפשטה בכל רחבי אירופה והייתה לצורה הספרותית הפופולרית ביותר של שירי האהבה.

לסונטה צורה קבועה של מבנה : יש בה ארבע עשר שורות ושבעה חרוזים ותבנית חוזרת של תכנים קבועים: היא עוסקת בגבר שהוא תמיד מבני האצולה, בדרך כלל גבר זה הוא הדובר. בפעמים הספורות שנושא הסונטה הוא דמותה של אישה, אז היא ממעמד בלתי מוגדר. האישה המופיעה בסונטות מתוארת מנקודת מבטו של הדובר – הגבר: היא יצור פסיבי חסר רצונות ואישיות, דמות בובתית, בלונדינית בעלת עיניים כחולות וחסרת ייחודיות.

האהבה המופיעה בסונטות היא אהבה חסרת מיניות וחושניות, אהבה שמיימית העולה בקנה אחד עם דמות האישה המתוארת בהן.

 

שקספיר כתב סונטות רבות, (הסונטה שלפנינו מספרה 130!), הוא כתב אותן כשהיה כבר בן 45 כשהיה כבר דמות ספרותית מפורסמת, מחזות רבות שלו כבר הועלו על הבמה והיה לו כבר קהל מאזינים ומעריצים.

הסונטות של שקספיר הן למעשה פרודיה על הסונטות הפופולריות של אותה תקופה.

בניגוד לסונטה המקובלת הסונטות של שקספיר הן בוטות בלשונן, עוסקות בנשים אמיתיות ובאהבה מינית וחושנית.

הסונטה 130 היא פרודיה על שיר האהבה שלפניכם שהיה פופולרי ומייצג את הסונטות שבאותה תקופה:

 

 

כדי להדגיש את העובדה שהסונטה 130 של מציגה את הניגוד לכל אותם התיאורים נוקט שקספיר בלשון שלילה – שלילת התיאור האידאלי של האישה – זה מופיע בשיר האהבה לו הוא לועג:

מול העיניים הנגוהות המופיעות בשיר האהבה הוא אומר: "עיני גבירתי לא שמש, לא ולא", וכך הוא ממשיך ועובר על כל איברי גופה הפיסיים – הנראים לעין, מלמעלה עד מטה : מהעיניים, לפה, לשד, לשיער, ללחי ואינו מתאר אותם אלא אומר ומדגיש עד כמה הם אינם עונים על הנדרש. כלומר המשורר מדגיש מה אין בהם ולא כיצד הם נראים: "עיניה לא שמש" … "שני אדם הוא פי – שבעה מפיה" .

אין כאן למעשה תיאור פיה של האישה אלא הדגשה כמה אינה עומדת בסטנדרטים של הסונטות המקובלות.

וכך ממשיך שקספיר לתאר את יתר אבריה – הם אינם עומדים בדרישות המקובלות. בדרך זאת הוא מדגיש את הגיחוך שבתיאורים המופיעים בשירי האהבה, תיאורים של נשים שלא קיימות במציאות, תיאורים שהם זיוף כמו זה המופיע בסונטה עליה הוא עושה את הפרודיה.

 אחר כך עובר המשורר לפרטים הנתפסים בחושים: לחוש הריח ולחוש השמיעה. בלשון בוטה וחסרת עידון כביכול הוא מתאר אישה רגילה , בשר ודם שאינה יפה במיוחד שריח פיה כלכל האדם ו שקולה אינו ערב. בשורות 11 ו12 מסכם המשורר את תכונותיה של האישה המתוארת גם כן בדרך הניגוד "כן, לא ראיתי עוד אלה פוסעת: גברתי , אודה, רגלה על אדמות." הלשון האירונית בה נוקט המשורר האומר –על פי ניסיון חיי אין אלות – מבטא המשורר את יחסו הלעגני והביקורתי למשוררי הסונטות המציגים דמות של אישה לא ממשית ובלתי מציאותית .

 

שתי השורות המסיימות את השיר מעבירות את משמעותו: האישה המתוארת בסונטה שלפנינו היא אישה מציאותית: "רגלה על אדמות" זוהי אישה שאפשר לאהוב לעומת הנשים המתוארות בשירי האהבה שהן דמויות מזויפות וכך גם השירה מסוג זה, זוהי שירה ריקנית חסרת קשר למציאות וחסרת ערך ספרותי.