"נהגנו לעשות את כל עבודות הגן בעת ובעונה אחת בשני הגנים. באותו יום עצמו כיסחנו את הדשא, באותו יום עצמו סיידנו את גזעי העצים…", השיתוף האידילי הוא נחלת העבר, שרידיו באים לידי ביטוי בקריאתו של הנער ווצ'יך הקורא מתוך הרגל "אנו הולכים לקטוף תפוחי רנט".

 

 

פירוט הדרך החיונית לשמירת התפוחים מוכרת למספרת ועדיין מצויה בתחום הריאליסטי, אך אוצר המילים שבו חוזרות ונשנות המילים: מוביל אותנו לקראת התמונה הסוריאליסטית המתגלה בריקוד הקטיף כפי שהוא מדומיין בעיני הנערה המספרת.

תמונה סוריאליסטית המעוררת במספרת פליאה וצער. זהו אימאז' מורכב מגן בתנועה ההופך לספינה גדולה. גן של עצים מבטיח בדרך כלל מציאות של קבע וביטחון. והנה התרחקותו של הגן המרחף, ההולך וקטן מבטאת את הפרידה מגן העדן של הילדות. כל מה שהיה קבוע, כל מה ששייך היה לשגרת החיים הולך ונעלם לעיני רוחה של המספרת היושבת על מדרגות ביתה.

גם הטבע משתף פעולה עם התמונה הסוריאליסטית המתגלה לנערה: בתחילת הסיפור "היתה שעת אחר-הצהריים נינוחה, השמש לאה וזהובה" עם התגלות ההפלגה משנה גם השמש את פניה: "השמש הציתה מדורות בתרני העצים""הציתה מדורות", והמדורות הן בראשי העצים שהפכו לתרנים (תורן הוא המוט הזקוף המורכב בספינות ואליו נקשרים המפרשים).

"איך יכולתי לדעת שהיה זה אות ההפלגה?" שואלת המספרת הבוגרת המתבוננת בילדותה בראייה רטרוספקטיבית. באותה תקופה כשהייתה נערה צעירה וחוותה את התמונה הסוריאליסטית הזאת לא יכולה הייתה להבין את משמעותה. גם אחותה לא נתנה לה את האפשרות להמשיך ולזרום עם התמונה שנגלתה לה, שכן מיהרה ודרשה ממנה להפסיק ולמצמץ  כדי לא להסגיר את יהדותה.

דרישת האחות הבוגרת (?) החזירה אותה מיד אל המציאות, אל התבגרות שבטרם עת אל הבנה שמה שהיה לא יחזור כבר למרות חזרת התמונה הריאליסטית של ווצ'יך ואחותו הקוטפים תפוחים בגן.

 

סיפור גן עדן הוא מוטיב שכיח בספרות, לא פעם אנו עדים לדיאלוג שבין סיפור בראשיתי זה לבין מציאויות הקיום שלנו. כשאנו קוראים את הסיפור"הגן המפליג למרחקים" מאת אידה פינק לא נזכר בו כלל סיפור גן עדן, אך אין אנו יכולים להימנע מהשוואה של הסיפור לסיפור גן עדן מספר בראשית.

הדיאלוג שנוצר בין סיפורה של אידה פינק לבין הסיפור מספר בראשית מציג את המצב הקיומי של המספרת באור אירוני. בגן עדן המקראי בוצע החטא הראשון. אדם וחוה אכלו מפרי העץ האסור, אכלו ונענשו בגירוש. והנה גם בסיפורנו מוזכר הגן. משפחת המספרת אכלה את התפוחים בטרם עת, האם היה זה החטא? הן אכלו מתפוחיהם שלהם, ואכלו אותם משום שהיו רעבים. אין ספק שאכילת התפוחים לא הייתה חטא, אך הנה הם עומדים בפני גירוש. ברור שהגירוש שנתפס בספר בראשית כעונש על אכילת הפרי האסור מקרין על אכילת התפוחים המותרים באור אירוני.

שם גורשו אדם וחוה מן הגן, כאן הגן בעצמו הולך ומפליג, הולך ונעלם… בסיפור זה אין ממש גירוש אלא מנוסה להצלת החיים.

נטישת גן עדן (הגירוש) מוסברת במקרים רבים כנטישת הילדות, כנטישת עידן התמימות. ולעתים קרובות יש תשוקה לשוב אל גן העדן של הילדות, לחוות מחדש את הילדות. בסיפורנו זה שבה המספרת בעיני דמיונה לעולם הילדות ושוב מגורשת ממנו באמצעות התמונה הסוריאליסטית ההולכת ונבנית בזכרונה.

 

אידה פינק מתארת בסיפוריה השונים פרקים מחייה. כל סיפור יש בו קשר לחייה. הסיפור "הגן המפליג למרחקים" הוא סיפור שאידה פינק מאוד אוהבת וקשורה אליו "זה סיפור אוטוביוגרפי" היא אומרת בשיחת ועידה שקיימה עם תלמידים, "המספרת היא בעצם אני ומדובר על פרידה מן העולם הישן, שהפליג למרחקים בלי אפשרות לחזור."