דון רפאניילו, ניצול השואה היהודי, מנחיל לו צורת חשיבה שונה ומעניק לו "ארגז כלים" מטאפורי כדי להתמודד עם החיים, אשר מאלצים אותם "לגדול בריצה". הוא מספר לנער על מאורעות מלחמת העולם השנייה ועל הדרך בה הצליח לשרוד את השואה. דון רפאניילו מלמד את הנער להאמין באמונה שלמה: " אדם שיש לו אמונה הוא אדם המאמין בעצמו". אדם שמאמין בעצמו יוכל להתגבר על קשיים. אופטימיות ודמיון מפותח אף הם כלים חשובים מול הצרות בחיים.

 

הוא מלמד את הנער שראוי לעשות מעשי חסד וצדקה. הוא עצמו מתקן נעליים וסנדלים לעניים בחינם כדי שיוכלו להלך בבטחה. לדעתו, למילה יש כוח חזק יותר, משום שהיא יוצאת מהלב.

באחד הימים הזמין דון רפאניילו את הנער לחדרו הדל והצנוע, שם הוא מדליק נר כדי שלא יהיה להם חשוך, לטענתו, הנר אינו מגרש את החושך אלא רק מאיר אותו, וגם כשאפל- הנר נותן סוג של תקווה.

מכאן אפשר להבין שדון רפאניילו מלמד את הנער להסתפק במועט ולהאמין ולדעת שיש לו תקווה. הנער עצמו מאמין, כי לדון רפאניילו יש כוח להפוך כל חסרון ליתרון.

הוא מכין את הנער גם לפרידה, פרידה מהאם החולה וממנו עצמו, כאשר "יעוף" לירושלים. לטענתו, געגוע אינו חסרון אלא נוכחות, וגם כאשר האדם איננו נמצא פיזית- הוא נמצא במחשבה ובלב של האדם המתגעגע.

גישה אופטימית זו לחיים מעניקה ערכים, יצירתיות ותקווה בעולם שבו חייבים "לגדול בריצה" על מנת לשרוד ולהסתדר בעולם המבוגרים שבו יש גם רוע.

אולי הבחירה של הנער להרוג את בעל הבית , ה"צל" שמטריד את מריה, מהווה חלק בלתי נפרד מהעולם הקשה בו הוא מתבגר, וגם סימן לכך שכאשר אתה מבוגר הרוע "נוגע" גם בך…