דוגמה לתשובה לשאלת בגרות על המחזה "מקבת" מאת ויליאם שקספיר.

 

השאלה: מוטיב הדם הוא מוטיב מרכזי במחזה "מקבת" מאת שקספיר.

תאר שתי סצינות שבהן מופיע מוטיב זה, הסבר כיצד הוא מסייע לאפיון הדמויות בטרגדיה ולבניית המשמעות של המחזה.

 

תשובתה של רוני פרידמן:

 

ויליאם שקספיר (1564 – 1616) הנו מחזאי אנגלי אשר כתב את המחזה "מקבת". המחזה מתרחש בסקוטלנד בימי הביניים 500 שנה לפני זמן כתיבתו, כלומר במאה ה – 11. תקופתו של שקספיר היא תקופה של ערעור הערכים הקיימים, תקופה של ספקנות, שהעלתה גם את התהייה באשר לטוב ולרע. מחזותיו של שקספיר מתבססים על מאורעות היסטוריים ועל המיתולוגיה. גם "מקבת" מבוסס על מאורעות היסטוריים קודמים. לפיכך, ידע שקספיר את תוצאות האירועים ולכוון את המחזה ביודעו מה יהיו תוצאותיו (למשל, הוא כיווץ מאורעות שהתרחשו במרחק שנים רב לתקופה קצרה ביותר, וכך הגביר את הדרמה. עוד דוגמה: מקבת ההיסטורי היה נדיב בניגוד למקבת העריץ של שקספיר).

 

"מקבת" הנו טרגדיה קלאסית החורגת מהתבנית הרגילה של הטרגדיה (קלאסית יוונית): אין אחדות מקום (התרחשות חלק מהעלילה היא באנגליה ורובה בסקוטלנד), מקבת הוא דמות מורכבת, והוא מתלבט רבות לפני ביצוע המעשה המביש, בניגוד לדמויות הנעלות האופייניות לטרגדיה היוונית, שאין להן שום היסוס או מאבק פנימי בטרם מעשה.

 

במהלך המחזה אנו מתוודעים למקבת – מצביא סקוטלנד, נגיד גלמיס, ובהמשך נגיד קודור ומלך סקוטלנד. אנו עדים לרדיפת השררה והתאווה לכוח המשתלטת עליו וגורמת להידרדרות המוסרית שלו, בעידוד אשתו המרשעת, ליידי מקבת, המביאה אותו לרציחת המלך דנקן כדי לתפוס את השלטון.

 

רצח זה הוא המעשה המביש, ולאחריו מקבת סובל ומתייסר (וגם ליידי מקבת) עד שבסוף המחזה מתרחש הקתרזיס, הזיכוך, כאשר יש אישור מחודש של הערכים החברתיים והמוסריים באמצעות הענשתו של מקבת ומותו. מלקולם, בנו של דנקן, עולה לשלטון, והסדר הטבעי המקודש שב על כנו. המקרו-קוסמוס והמיקרו-קוסמוס שוב מאוזנים.

 

הדם בטרגדיה "מקבת" הנו מוטיב מרכזי. בתשובתי אתאר שתי סצינות שבהן מופיע מוטיב זה, אסביר אותו, ואסביר כיצד הוא מסייע לאפיון הדמויות בטרגדיה ולבניית המשמעות של המחזה.

 

מוטיב הנו האלמנט הקטן ביותר המניע יצירת אמנות. הוא יכול להיות חפץ, אמירה, מושג או רעיון המובאים ביציאה והחוזרים בה מספר פעמים על מנת להדגיש את משמעותם וכן כדי לתת קצב ואחידות ליצירה.

 

ב"מקבת" מוטיב הדם מרכזי ומבטא את נפש האדם ובמסגרת זו גם את ייסורי מקבת וליידי מקבת בעקבות המעשה המביש שביצעו. למעשה זה אין כל רציונליזציה: אין כאן סיבה מוסרית, אידיאולוגית או אלטרואיסטית. לפיכך, רודפים את מקבת ייסורי מצפון ורגשות אשם עוד בטרם המעשה. באופן זה מבטא גם מוטיב הדם את ערעור הערכים ואת אי היכולת להבדיל בין טוב לרע, שהוא נושא מרכזי במחזה.

 

בתחילת המערכה השנייה בלילה בו רצח מקבת את דנקן, מדמיין מקבת שהוא רואה פגיון המכוון לדנקן (הניצב מופנה כלפי מקבת). מקבת מאמין שהפגיון מכוון אותו לרצח ומסמל עבורו את הכלי שבו ישתמש. בהמשך החיזיון מופיעות בקצה הפגיון טיפות דם הנוטפות ממנו. הדם במקרה זה מסמל את הרצח במובן הפשוט, אך ברובד הסמלי יש כאן כוונה לרגשות האשם ולחשש הרודפים את מקבת טרם הרצח. הוא עצמו מודע לחלוטין לעובדה שאין לו סיבה מוצדקת לרצוח את דנקן, והוא אף נימק זאת שעות ספורות לפני כן במונולוג שלו. הוא מציין במונולוג זה את מעלותיו של דנקן: דנקן מפעיל סמכות בנועם ומקבת מדמה אותו לתינוק בן יומו, סמל לטוב, הטוהר והרחמים. הוא טוען שדנקן אינו חושד בו, מכיוון שמקבת הוא גם קרובו (מבחינה משפחתית וגם נתינו). מקבת מציין שהוא מארחו של דנקן ולכן מקובל שיגן עליו מפני גורמים רעים ובוודאי לא יעלה על הדעת שהוא יקום ויהרוג אותו בעצמו. מקבת מודה בפני עצמו שאין לו כל סיבה לרצח מלבד "שאפתנות שוטה", אך באמירה זו הוא גם מודה בשליטה של השאפתנות הזאת בו, היצר המניע אותו.

 

במשך המונולוג מעלה מקבת את חששותיו מהעונשים שיבואו עליו בעקבות הרצח בעולם הזה ובעולם הבא, כלומר, הוא מודע לכך שזהו מעשה לא מוסרי שחייב ענישה. מקבת טוען שלו ידע לבטח שלא ייענש בעולם הזה, היה מוותר על חסדי העולם הבא.

 

בהיבט הפסיכולוגי הפגיון שמקבת מדמיין הוא בגדר סמל פאלי (פאלוס הוא איבר המין הגברי). פרויד טוען שמי שמדמיין עצם פאלי כגון פגיון זה לוקה בבעיית גבריות כלשהי (כגון תסביך אב). עובדה זו תואמת את טענותיה של ליידי מקבת קודם לחיזיון, שמקבת אינו גבר אמיתי, אינו נועז מספיק (ברוב חוצפתה, שכן הוא המצביא שהביא את סקוטלנד לניצחון לאחר שכמעט הוכרעה בקרב) – לכן יכול להיות שהחיזיון הוא גם פרי החשש של מקבת מעצם גבריותו.

 

הקונפליקט המוסרי האם לתת ליצרים לגבור על המוסר מתעתע במקבת ומעסיק אותו. לכן חיזיון זה מאפיין את מקבת כאדם מוסרי (לפחות בינתיים), כבעל חששות או כבעל מצפון, כחלש לעומת אשתו הדוחפת אותו באופן סופי לרצח, אף שהשאיפה לרצח כבר קיננה בו קודם לכן. על פי חיזיון זה מתגלה מקבת כרודף כוח וכבוד כפי שפירטתי.

בנוסף, הסצינה הזו מאפיינת את ליידי מקבת כמניפולטיבית: היא מצליחה להשפיע על מקבת ולזרזו לרצוח.

בנוסף, הסצינה בונה את משמעות המחזה בכך שהיא מציגה את הקונפליקט המוסרי שבו – האם לתת ליצרים ולרצון לשלוט ולגבור על חוסר המוסר.

 

סצינה נוספת בה מופיע מוטיב הדם הנה סצינה במערכה השלישית: המשתה שמתפורר (המבטא את התפוררות שלטון האמון). בסצינה זו מופיעה רוחו של בנקו שנרצח על-ידי שלושה רוצחים שכירים אותם שכר מקבת. בנקו מלא בדם וראשו מלא נקבים כתוצאה מהרצח. הרוח מתיישבת בכיסאו של מקבת וגורמת לו לחשוב שכל מקומות הישיבה תפוסים, ואז מקבת מתחיל לאבד את עשתונותיו ומנסה לסלק את הרוח, וזו חומקת ממנו עד שהיא נעלמת לבסוף.

 

רוחו של בנקו מבטאת את ייסורי המצפון ובתת-המודע של מקבת על שרצח את חברו לחרב. הסצינה מאפיינת את מקבת כמי שעוד נותר בו שמץ אנושיות על אף שהפך ללא-אדם, כאשר עשה את המעשה שאינו ראוי לאדם (רצח); האשמה ממלאת אותו. בסצינה זו מקבת אינו מבדיל בין דמיון למציאות, בעוד שבסצינת הפגיון עוד תהה אם החיזיון הוא מציאות או פרי דמיונו. ניכרת כאן הידרדרות במצבו הנפשי.

 

בנוסף, בנקו מהווה אנלוגיה ניגודית למקבת – הוא שקול, מצפונו נקי, אין בו שמץ של רוע, וכאשר הם מאזינים לנבואת המכשפות במערכה הראשונה, הוא אינו מתפתה כמו מקבת. בנקו קרא במקבת כבספר פתוח וזיהה את הפיתוי הקיים בו ואף הזהיר אותו ממנו, ודבר זה (הבנתו של בנקו את חולשותיו של מקבת) הלחיץ את מקבת ולכן הוא רצח אותו, בנוסף, כמובן, לסיבה המעשית, על-פיה בניו של בנקו ימלכו; מקבת לא רצה שמי שיקצור את פירות הרצח שביצע על תוצאותיו יהיו בני בנקו. בנקו מבליט את התכונות השליליות במקבת – רדיפת השררה, רוע, אינטרסנטיות, צביעות. לכן זו דווקא רוחו של בנקו שמופיעה ולא רוחו של דנקן, למשל. יש לזכור גם שבנקו הוא חבר ומותו אינו אמור לקרב את המלוכה באופן הכרחי (כאן הוא דואג לשושלת). הסצינה בונה את משמעות המחזה בכך שהיא מדגישה שוב את הפער בין המוסר לבין רדיפת השררה והרצון לשלוט בכל מחיר. בנקו מייצג את המוסר, היושר והאמינות, בניגוד למקבת רודף השררה ותאב הכוח והכבוד (בנקו מציין זאת גם כאשר הוא מדבר עם מקבת על המכשפות – "כל עוד כבודי לא ייפגע בניסיון להגדילו ונאמנותו לא תיפגם, אני מוכן" – זה בדיוק ההיפך ממה שקרה למקבת, לכן גם כאן יש אנלוגיה ניגודית בין בנקו למקבת).

בסצינה יש הדגשה של ערעור הערכים – ההידרדרות של מקבת לרצח והתגברות היצרים שלו על מוסריותו.

 

לסיכום, בתשובתי הצגתי את המחזה ואת התקופה המאפיינת אותו. לאחר מכן הצגתי את מוטיב הדם המרכזי במחזה זה וכן הצגתי שתי סצינות בהן הוא מופיע, ופירטתי כיצד הוא מאפיין את הדמויות בטרגדיה, בונה את משמעות המחזה – ערעור הערכים, והשתלטות היצרים על המוסר.

 

הערה: כמובן שבתשובה זו ניתן להתייחס גם לציורים הלשוניים של מקבת ושל ליידי מקבת לגבי הדם שלא ניתן לשטפו מן הידיים ואשר כל מימי האוקיינוס של נפטון לא יצליחו לשטוף אותו, ושכל קוסמי ערב לא ימחקו את ריחו.