ניתוח השיר:  
בית א':  בבית הראשון מתגלה דמותו של החייט. החייט של הדובר הוא נגד פרידה ולכן הוא מחליט לא לנסוע יותר. הוא לא רוצה להיפרד מביתו היחידה [המשפחה שנותרה לו]. בבית זה אנו לא מבינים עדיין מדוע הוא נגד פרידה, מדוע הוא לא רוצה לעזוב את ביתו.  
בית ב':  בבית זה מבינים הקוראים מדוע החייט לא רוצה להיפרד. בית זה מחזיר אותנו לתקופת השואה- אז נפרד מאשתו ולא ראה אותה שוב, היא מתה באושוויץ. אז הוא נפרד משלוש אחיותיו ולא ראה אותן שוב, הן מתו בבוכנוולד. אז הוא נפרד מאימו שגם כנראה מתה בידי הנאצים [אביו הספיק למות בשיבה טובה] ולכן הוא נגד פרידה.  
בית ג':  החייט מתגלה כידידו של אביו של הדובר. הם גרו יחד בברלין שלפני השואה ובילו בנעימים. התקופה הארורה של השואה חלפה ובמציאות העכשווית החייט עדיין חי בעבר, אביו של הדובר מת בינתיים. החייט לא רוצה להיפרד יותר, כיוון שהוא מקשר בין הפרידה לבין המוות של יקיריו.  

אוצר מילים: 
אין מילה אחת בשיר הקשורה במוות כגון: טבח, רצח, השמדה. 
המילים שנבחרו לצורך ייצוג המוות הן: ואותו שוב לא ראה". גם אופן ההמתה נרמז בצורה לא דרמטית כביכול בסוגריים, בתיאור מקום [אושוויץ, בוכנואלד]. 
הפער בין המשפט הקודם לסוגריים אמורים להתמלא ע"י הקורא.  
הקורא אמור להבין שהחייט נפרד מאשתו ולא ראה אותה שוב כי היא נטבחה בתאי הגזים באושוויץ. הקורא יודע מה קרה ויכול להשלים את הפער. לעומת זאת החייט חושב שהוא האשם במות משפחתו, דבר שגורם לדמותו להראות טראגית ומעוררת רחמים.  

הדובר: 
הדובר נמצא מחוץ להתרחשות, מוסר אותם ללא מעורבות כמעט. זה מאפשר לקורא להבין את הדברים בצורה שונה מזו של החייט. הדובר רחוק מבחינה רגשית מן הדמות עליה הוא מספר, תיאור הדברים מאופק, אין זה חברו הטוב אלא בעל מקצוע המשרת אותו בעת הצורך.  
בבית השלישי מגלה הדובר שהחייט היה ידידו של אביו בגרמניה. זה מקרב לכאורה את החייט לדובר, אך גם מרחיק אותו כי הקורא מבין שהחייט הוא אינו בן גילו של הדובר. החייט הופך מ"החייט שלי" בבית הראשון ל"ידידו ומודעו" בבית השלישי. אך אין בקרבה זו ליצור יתר קרבה ורגש ביניהם. 

הימנעות מתיאור רגשות בשיר: 
מילות השיר אינן מתארות עצב על מות הקרובים או מביעות את אהבתו של החייט לביתו. השיר הוא אוסף של עובדות כאשר הבית הראשון הוא מסקנה של שלושת ההוכחות הנזכרות בבית השני: החייט הוא נגד פרידה כי: 
1. נפרד מאשתו- מתה. 
2. נפרד משלוש אחיותיו- מתו.  
3. נפרד מאימו- מתה.  
לאחר שלוש הוכחות אלו מבין הקורא מסקנות החייט.  

אמצעים אומנותיים: 
1. סגנון הכתיבה:  השיר כתוב בסגנון של פרוטוקול, מאופק, בדרך של הוכחה מתמטית, מסקנה לוגית המבוססת על ניסיון העבר-פעם נפרד…עכשיו לא ייסע עוד.  
2. הזמנים בשיר:  "הפעם"-מעוגן בזמן ובמקום-ברלין,בוכנואלד,אושוויץ,"תקופה ארורה". "העכשיו" –אינו מעוגן בזמן ובמקום, החייט מרגיש כפי שהוא מרגיש בכל זמן ובכל מקום, תחושת האשם מ"פעם" נשארה איתו לכל הזמן.  
3. חזרה:  הביטוי "נגד פרידה" חוזר בשיר ארבע פעמים. בפעם הראשונה מופיע כקביעה, לאחר מכן מופיע בסיום כל בית כהוכחה מתמטית לקביעה בראשית השיר.  
4. חריזה:  אינה סימטרית, בסופי טורים, באמצע הטור. החריזה היא בסופי משפטים הגולשים משורה לשורה ויוצרים תחושה של שבירה. החרוז בשיר:  A או  Da  – פרידה, ייסע, יחידה, ראה, טובה, ארורה.
5. הכותרת:  בסיום קריאת השיר הכותרת מתגלה כאירונית, הטיעון נגד פרידה הוא ביטוי נורמאלי של ניצול שואה. הקורא יודע שטיעון זה אינו מוצדק וכי הוא חלק מהטירוף שעבר על החייט בשואה, למרות שהטיעון מגוחך הקורא יכול להזדהות עם החייט ולהבינו.