"פגישה,חצי פגישה" מאת רחל-מבט על השיר ומשמעותו.

מקצועות בחירה > ספרות > שכבה יב‘ > "פגישה,חצי פגישה" מאת רחל-מבט על השיר ומשמעותו.
"פגישה,חצי פגישה" מאת רחל-מבט על השיר ומשמעותו.
 
 

 

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
מאת נורית צין
 
לזכרה של ידידתי האהובה רינה פרנקל ז"ל 
 
שירה של רחל "פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה" הוא שיר מוכר ומושר המקובל עלינו כשיר געגוע לאהבה. מרבית הפרשנויות מתמקדות ברגע הפגישה עם אהבה שכוחה או עם אהוב מהעבר ש"הֵצִיף" ו"הִסְעִיר" את המשוררת. הַחוֹמוֹת שבנתה לעצמה ("סֶכֶר שִׁכְחָה") קרסו, והיא שבה אל "שְׂפַת האֲגַם הסוֹאֵן", האהבה או זיכרון האהבה, "לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה". 
פגישה, חצי פגישה
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,  
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
 
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
 
                                                                                רחל, תל-אביב, 13.4.25
                                                          הקשיבו לשיר, הלחין ושר חנן יובל. 
 
מפגשי המחודש עם השיר העלה בי את הרעיון להאיר ולהדגיש היבט פסיכולוגי העולה ממנו. קריאת שירה של רחל "פגישה, חצי פגישה" שנכתב ב-1925 משקפת לא רק אירוע מסעיר בחייה הרגשיים אלא גם תהליך התמודדות  מרתק עימו.
בדרכה השירית מתארת רחל כיצד השכחה שגזרה על עצמה, שחשבה שהיא מגן לה, נעלמה ב"חצי פגישה" של "מַבָּט אֶחָד מָהִיר". זהו גורלם של אירועים מודחקים בחיינו, אירועים שבזמן שאנו מנסים לשכוח אותם נחתמים בזיכרון שלנו ומחכים לרגע ההתפרצות. די היה ב"פגישה, חצי פגישה" כדי לערער את כל חומת השכחה שכפתה על עצמה, שבנתה לעצמה כמגן. הצפה זו יכלה להטביע ולמוטט, להביא אותה לכדי כליון ואפסות אונים ולא היא. דווקא ההצפה היא המולידה חוויית תיקון: "ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן / לשתות ממנו לרוויה".
באינטואיציה מדהימה מבינה הדוברת את מה שלימדה אותנו הפסיכולוגיה: אדם, חשוב לו שיעבד את רגשותיו, את האושר והדווי, את השמחה ואת הכאב, בזמן ובמקום המתאימים להם. כשרגשות אינם זוכים לעיבוד מתאים ורק מוחבאים מאחורי חומות של שכחה, הם שבים אליו במלוא העוצמה ברגעים לא מתוכננים בחייו ועלולים למוטטו.
 
המשוררת עלולה הייתה ליפול עם ההצפה הסוערת, אך היא בחרה לכתוב. יש בה בכתיבה דרך של עיבוד מחודש של אירועים, של יצירת קשר בין עולם חיצוני (הפגישה) לעולם פנימי (השתייה מהאגם). עצם הכתיבה מאפשרת לה לכתוב את הדברים על פי הסדר שהיא בוחרת: א. אירוע הפגישה, ב. תחושת הצפה וסערה כתוצאה מהפגישה, ג. היעלמות ההגנה (שבנתה מזמן…), ד. השיבה אל האגם והשתייה ממנו לרוויה.
הפגישה הבלתי צפויה, גם אם הייתה לשבריר שנייה, ואנו לא יודעים עם מה או עם מי היא נפגשה, הובילה אותה לשיבה מרפאה אל האגם הסואן, אל האירועים, אל הזיכרונות, אל שתיית המראות והתחושות בכניעה מושלמת (ועל ברכי אכרע) ובשמחה (לרוויה).
רק לאחר שהיא שותה ממנו לרוויה היא יכולה לסיים את עיבוד האירוע של העבר.
אין בה כעס, אין בה חרטה, אין בה דכדוך. יש בה שיבה אל עצמה מתוך קבלה ויכולת להכיל את עצמה. סכנת החנק והטביעה ("מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי") מוחלפים אפוא באפשרות ה"רוויה".
 
השיר שטוף במים, והמילה מים אינה מופיעה בו אפילו פעם אחת. מדוע? אולי, כדי להדגיש את החוויה המטפורית שבאה לידי ביטוי בשיר, חוויה של חיים. חוויה של הצפה, סערה, התמודדות עם כוחות ענקיים של "משבר האושר והדווי", היעלמותו של "סכר השכחה" (היה כלא היה") וכריעה על שפת האגם הסואן "לשתות ממנו לרוויה"!
ואולי גם מתוך המודעות הברורה שמים הם חיים. מים הורסים וגם בונים, כדי לחיות את החיים אין צורך לומר את המילה "חיים" (או את המילה "מים" בשיר) יש רק להכיר בהם, להיות מודעים להם ולכוחם, לכרוע ולשתות מהם כדי לעכל את חוויות החיים על האושר ועל הכאב שבהם.
הסכר שבנתה לה למגן "הָיָה כְּלֹא הָיָה", היעלמותו מוכיחה, אולי, את מיותרותו כרגע. סכרים מונעים מהמים לנוע בקצב שלהם. הסכר לא נהרס, לא קרס, הוא "הָיָה כְּלֹא הָיָה". ודווקא השימוש במילה " הָיָה " מרמזת שהיעלמותו אפשרה לה להיות , לשתות לרוויה!
אמנם השיר מנהל דיאלוג סמוי עם הפסוק הידוע משיר השירים  "מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח' 7), ואולי בזכותו קיבל השיר פרשנות של שיר אהבה, אהבה שהוחמצה, אהבה אבודה. הפרשנות המתייחסת לאהבה היא רומנטית ומקובלת על רבים וטובים.
אך הרובד הנוסף המתייחס לפגישה כאירוע חיים מכונן, כאירוע של הארה ותובנה הנוצר בשבריר שנייה באמצעות מבט אחד מהיר וקטעי ניבים סתומים ומוביל את המשוררת לשוב אל האגם הסואן של חייה ולשתות ממנו לרוויה הוא הרובד המשמעותי, המבהיר שסכרים וחומות מגן לא יועילו, אם לא נשוב אל המאגר הפנימי הסואן שבתוכנו ונעבד אותו מחדש, ממרחק הזמן, בפירוט ובשקידה עד לרוויה.

                             

 
 
 
 
 
קבצים מצורפים
 
ALL MY SONS (196-792013_1439-2082012_all_my_sons_2013_new.doc)