השיר "שיר זהרה אלפסיה" מאת ארז ביטון מדבר על אישה בשם זהרה, אשר הייתה זמרת בחצר מלך מרוקו בעברה. היא עלתה בגיל 55 לארץ וחיה באשקלון עד שנפטרה. 

   השיר מורכב מבית אחד המחולק באופן פנימי לשני חלקים. החלק הראשון הפותח בשמה ומסתיים בשמה מונה 9 שורות, והחלק השני הפותח במילה: "היום…" ומסתיים בשמה מונה 13 שורות. כלומר להווה מקנה הדובר השירי משקל רב יותר. החלק הראשון בשיר מתאר את עברה המפואר של הזמרת במרוקו, והוא מאופיין בתיאורים מרובים מלאי הגזמה ורגש. יש תיאור של חיילים המפלסים דרכם בהמון כדי "להגיע אל שולי שמלתה לנשק את קצות אצבעותיה לשים כסף ריאל לאות תודה". ציון המילה "המון" נועד להראות את כמות המעריצים הרבים שהיו לה אז. אותם חיילים מפלסים  דרך בסכינים ובדרכים אלימות, רק כדי לזכות  לגעת בשולי שמלתה ולנשק את קצות אצבעותיה. אלו מחוות עדינות ביותר שנועדו  להראות כיצד גם הקשוחים ביותר הגיעו להתבטלות מוחלטת בפניה, נהגו באיפוק רב מולה ובכבוד.  

   כדי להדגיש את היצרים ואת הרגש הרב הדובר השירי משתמש בפעלים רבים כמו: לחמו, לפלס, להגיע, לנשק, לשים, היוצרים תחושה של דינמיות והתרגשות מול אותה זמרת מהוללת. גם איזכור שמה "זהרה אלפסיה" פעמיים הוא מעין הכרזה על כבודה. בנוסף, השימוש בביטוי: "אומרים עליה ש…" מעיד שזהרה הפכה לאגדה  בחייה. הכסף שקבלה אינו רק תשלום אלא הוא תודה על העונג הרב שהעניקה זמרתה למעריציה. 
      החלק השני מתחבר לשמה "זהרה אלפסיה"  שמסיים את החלק הראשון, אך גם מתחיל את החלק השני-ההווה. כעת הנימה שונה. יש כאן נימה של מסירת מידע ריק מרגש על הזמרת עם עלייתה לארץ ישראל ועל השינוי שחל במצבה  כתוצאה מכך. הדובר פותח ב: "היום, ניתן למצוא אותה…" כלומר, איש לא מחפש אותה, היא איננה "אגדה" עוד, ניתן, לכל היותר, להתקל בה במקרה. בניגוד לחצר המפוארת של המלך במרוקו  כעת היא חיה באשקלון, בעתיקות ג' ליד לשכת הסעד. תיאור ריאליסטי מנוכר המנוגד לעברה אשר תואר כאגדה קסומה. הריח של שיירי קופסאות הסרדינים מהם היא, כנראה, ניזונה, ולא מארוחות פאר, השולחן המתנדנד בן השלוש רגליים במקום ארבע ומיטת הברזל שנתנה לה הסוכנות היהודית עם עלייתה לארץ מבטאים יותר מכל את מצבה הכלכלי הנוכחי של זהרה אלפסיה, זמרת החצר של מלך מרוקו בעברה ובלתי מוכרת וענייה בהווה. השטיחים ,השריד והזכרון הפיזי היחידי מתקופתו של מוחמד החמישי מלך מרוקו, מונחים כעת מרובבים ומוכתמים על מיטת הסוכנות.  

  מתיאור הסביבה עובר הדובר לתאר אותה. היא איננה לובשת עוד שמלות מפוארות אלא חלוק בוקר דהוי מכביסות רבות, מה שמעיד פעם נוספת על מצבה הכלכלי היום. שעות היא עומדת מול המראה ומנסה לחדש מראה פניה באיפור זול, כי יקר אין ידה משגת: "שעות במראה בצבעי איפור זולים". הדיווח הזה חסר, במידה רבה, רגש ונימה אישית. הדובר אף מוסיף אומר שקשה להבין למה היא מתכוונת כאשר זהרה אומרת: "מוחמד החמישי אישון עינינו". האם אלו געגועים? התרפקות על העבר המפואר? חרטה?  אך ההמשך מבהיר במידה מסוימת את הכוונה. למרות קולה צרוד בהווה, אולי משום שאיננה שרה, אולי משום שבגרה, היא איננה נוטרת טינה ולא מרה נשמתה על השינוי שעברה בעלייתה לארץ ישראל. יש לה: "לב צלול ועיניים שבעות אהבה". כלומר, היא נזכרת במלך מרוקו ובאהבה שקבלה בארמונו  והדבר "משביע" אותה. האהבה מספיקה לה עד היום , והיא אסירת תודה על מה שקבלה מבלי להתלונן על ההווה. אין היא מרגישה בודדה ועצובה ולא רע לה. 
   בסופו של השיר חוזר הדובר על שמה "זהרה אלפסיה" בנימת עצב. לזהרה לא נותר דבר זולת הזכרונות והשטיחים, לדעתו של הדובר, ואפילו קולה איננו מה שהיה פעם, כמו כלי שהחליד ללא שימוש. לא היה מי שירצה לשמוע אותה ולכן הוא לא בא עוד לידי ביטוי. השימוש בחושים: שמיעה- קול צרוד, ריח וטעם- שיירים של קופסאות סרדינים, ראיה-עיניים שבעות  בהווה, מול: שמיעה- זמרת החצר, ראיה-שמלתה, מישוש- לנשק וכדומה בעבר, מסמלים זוהר שהועם, שינוי לרעה במצבה  מבחינה כלכלית וחברתית. בעבר היא היתה, כאמור, מפורסמת ואגדה חיה, ההתרגשות וההמולה סביבה היו מופגנים על ידי המלך, ההמון והחיילים, אך כעת איש אינו מחפש אותה והיא גלמודה וחפציה שבורים ודלים. לדובר יש ביקורת חריפה על יחס השלטונות אליה ועל ההדרה אותה חוותה עם עלייתה לארץ ישראל. לא ניתן כבוד למוסיקה המזרחית למבצעיה. 

   אך הרמזים על מוחמד החמישי, ה"לב הצלול" וה"עיניים השבעות אהבה" הם המעידים, כאמור,  על אופן תמודדותה של זהרה אלפסיה עם שינוי זה בהווה.היא אסירת תודה על מה שהיה, איננה מתחרטת על עלייתה לארץ וחיה את חייה בהשלמה ובאיפוק כראוי ל"מלכה"… והוא, הדובר, שחוזר ארבע פעמים על שמה "זהרה אלפסיה" ופעם חמישית בכותרת השיר : "שיר זהרה אלפסיה", מהדהד בחזרה זו על ההערצה שהוא חש לה ולהשלמתה עם מה שיש לה במקום אליו בחרה להגיע.