"כאשר חי המלך" מאת המשוררת זלדה-דוגמא לשאלה ותשובה על שיר שלא נלמד \פרק חמישי בבחינת המתכונת ובבחינת הבגרות בספרות-פרק חובה!
כאשר חי המלך \ זלדה
השיר בנוי על ניגוד מרכזי. מהו ניגוד זה,וכיצד הוא בא לידי ביטוי בעזרת ציורי הלשון [דימויים,מטאפורות והאנשות]?
בתשובתך התייחס גם אל סיומו של השיר בזיקתו אל השיר השלם.
השיר "כאשר חי המלך" בנוי על ניגוד מרכזי. הניגוד הוא במערכת הזמן,בשינוי שחל בין:אז,שבא לידי ביטוי במילה:"כאשר", לביןכעת,"עכשו".הזמן "משחק" כאן תפקיד חשוב,משום שהוא מביא בכנפיו שינוי,שבמקרה זה איננו חיובי עבור דוברת השיר.
הדוברת,אשה אלמנה,מנהלת מונולוג עם עצמה,עם נפשה [ועם הקורא] תוך כדי חשיפה אינטימית של עולמה הרגשי בעבר ובהווה. התמונות המטאפוריות נעות בין אושר [בעבר] לבין עצב [בהווה השירי],בין שלמות לבין שבירה ל"רסיסים רסיסים",בין "חג" לבין "פצע",שאיננו ניתן עוד לאיחוי.
כאשר "המלך",הבעל, היה חי,"בת המלך",האשה,היתה בבית מאושרת,נתמכת,מלכת הבית ולבו.[כמאמר המדרש:"כל כבודה בת המלך פנימה","צופיה הליכות ביתה"].היתה אינטימיות בין הבעל לאשה,הימים היו "חג"-אושר.דבר לא היה חסר.לא היה פחד מפני מה שמתרחש בחוץ,ולא היתה בדידות.
עכשו,בהווה,הבית נשבר.הכתלים אינם עוד מחסה ,וכל אחד יכול לראות את נפשה השבורה. הבית השבור "רסיסים רסיסים" איננו רק האנשה אלא גם ביטוי לתמורה הגורלית,אשר המוות הביא בעקבותיו.האלמנות,כאמור,הופכת את חייה על פניהם.
"כאשר חי המלך" השבת היתה מעבר למציאות אחרת,נאצלת,אל "שבת המלכה",מטאמורפוזה של הנפש מטרדות השבוע,ואילו עכשו השבת היא פצע מדמם,שמזכיר את מה שחלף לבלי שוב,את מה שהיה פעם "שושנים". "שושנה" בשירי זלדה היא סמל ליופי מעורר התפעלות החבוי בנפש הזולת,וסמל לשלמות,ליופי ולקדושה של העולמות העליונים . הניגוד הוא בין "השבת שושנים" לבין עכשו היא "פצע" מעמיק, כאשר בסיום השיר היא מרגישה כפרח או עץ שנעקר מאדמתו,מהמקום שבו צמח ופרח,ועתה "שורשיה" חשופים לעיני כל עובר ושב.נפשה הפכה להיות נחלת הכלל,לא עוד אינטימיות של מקום המבטחים. למילה "שושנה" יש אף משמעות חושנית,אירוטית,ופה ברור שמטאפורת השושנה אף מחזקת את האובדן של הדוברת.
המשך השיר מחזק תמונה זו בעזרת דימוי המחשבות שבלב לציפורים.הדוברת מעניקה למחשבות הרומנטיות יכולת דאיה בערב בציפיה לשובו של בן הזוג,ואילו עכשו-היא "חוזרת" לקרקע המציאות העגומה של בדידות קיומית.
תחושת המצוקה מעמיקה פעם נוספת את הניגוד המרכזי בין אז לעתה.אין בית,אין קדושה,אין יניקה משורשי המסורת.יש חשיפה כואבת,וכל אחד יכול לדרוך על שורשיה,ואף עושה זאת.אלה הם מראות וצלילים שנקטעים באיבם,והופכים להיות "קול דממה דקה".שורשי הכאב נחשפים,ואנשים אינם רגישים דיים כדי להבין אותם.
כמו בשירה של רחל "ספר שירי"שם נכתב:"כל יד במנוחה תמשש", כך גם זלדה יוצאת נגד חוסר היכולת להבין את מצוקת הזולת הנחשפת גם ביצירת אמנות.
הסתלקות בן הזוג יצרה בעולמה של הדוברת מפולת נפשית,והבית,שהיה מבצרה,נשבר.חזות האובדן "המצויירת" בעזרת הדימויים,המטאפורותוהאנשות, [רסיסים,שושנים,חג,ציפורים,שורשים וכדומה], היא חוויה אישית,אינטימית.סיומו של השיר מעיד יותר מכל על הניגוד בין"חי" ל"מת"-היסודות התפוררו,השורשים נחשפו,עם "התרוקנות" בן הזוג,"המלך", מהבית.
ניתן גם לציין את התבנית הצלילית,[המצלול],הבולטת בשיר:ריבוי בשימוש באות ש'.מצד אחד זה "משדר" שקט ושלווה,ומצד שני זה מעביר שקט של מוות ושבירה רגשית.
החזרות בשיר אף הן מחזקות את הניגוד המרכזי:"כאשר חי המלך"-3 פעמים,ו"עכשו"-3 פעמים.
מבנה השיר אף הוא "שבור",כאשר הפסיחות שוברות את המשפטים לצרכים של העברת השבר הנפשי…..
ניתן לפרש את השיר "כאשר חי המלך" גם כניגוד בין עבר ,שבו הייתה דבקות במסורת ואמונה שלמה בבורא עולם, לבין הווה של התרחקות מהמסורת
ושבירת מסגרת הבית היהודי המאמין לטובת החילון…
תלמידים, שלמדו את "כאשר היית פה" של זלדה, יכולים להעזר בהתייחסות לשיר זה לחיזוק ידיעותיהם.
אם נתייחס אל השיר "כאשר חי המלך" של זלדה דרך הנושא של מרחב ממוגדר ובהשוואה לסרט "השעות" שביים סטיבן דולדרי יש בו , בין השאר, התייחסות לחורבן המסגרת הביתית, פגיעה אנושה במרחב האישי-הפרטי של הדוברת השירית. תמונת הצמח שאנשים דורכים על שורשיו ההפוכים כלפי מעלה מזכירה את תחושותיו של ריצ'רד, כאשר אמו לורה בראון נוטשת אותו ואת מה שהוא מתעד בספרו. בנה הנטוש של לורה בראון מרגיש חשוף לבדידות ולהשפלה כאשר ביתו ומשפחתו מתפרקים.
גם האסוציאציות הסמליות של "חורבן הבית", חורבן בית-המקדש, המשאיר את העם ללא מרכז רוחני, מוגלה פיזית ונפשית ממה שהיווה עד כה את ה"ביחד"-העליה לרגל ותחושת העם הנבחר, קיימות בשיר.המרחק הפיזי מ"המלך" הוא מצב מעבר לחוויה האישית, כאשר הדיבור בגוף ראשון מושהה כמעט עד לסיום השיר: "עכשיו חשופים שורשי ואנשים דורכים עליהם". החשיפה מופיעה בסיום השיר ואף בסיום הסרט, כאשר מובן שהספר שכתב ריצ'רד מתעד את תחושותיו מאז שנותר "לבד" וחייו לאחר מכן. חשיפה זו היא שיאו של המצב השלילי ההולך ומתעצם לאורך שלושת בתי השיר ולאורך תיעוד יומן של שלוש הנשים בסרט "השעות".
הבדידות אף היא מהווה נושא משותף לסרט ולשיר.תחושת המוות הפנימי המקיפה את הדוברת השירית היא חוויה יומיומית: "עכשיו הבית רסיסים רסיסים…", "עכשיו היא פצע", "עכשיו חשופים שורשי"… בסרט בולטת בדידותן של שלוש הנשים: וירג'יניה וולף שהוגלתה מלונדון, לורה בראון שגלתה לקנדה ולפני כן חשה בודדה בביתה, וקלאריסה ווהן, למרות שהיא מוקפת בבתה ובאהובתה חשה לבד בעמידתה הנחרצת לשמור על ריצ'רד חי ויוצר.
פצע מול שושנים, שורשים חשופים מול ציפורים- כאב וחשיפה מול פריחה ומעוף…
דימוי הציפור אף הוא מלווה את שתי היצירות. הציפור המעופפת בחופשיות מתה בסרט ונקברת ע"י וירג'יניה וולף ואחייניתה והסופרת אף נשכבת ליד מקום קבורת הציפור כאנלוגיה משלימה לתחושותיה. ובשיר המחשבות בימים הטובים מדומות לציפורים מעופפות בחופשיות ועתה אין ציפורים כי שורשי העץ- שורשיה שלה, מחשבותיה, גלויים לעיני כל והם-הן נרמסות באדישות על ידי האנשים שאינם מבינים את תחושת הבדידות, החסר והמחנק שלה.
מוטיב הפרחים המופיע רבות בסרט כניסיון חיצוני להעניק יופי ושמחה לתחושת החידלון והאפרוריות היומיומית מופיע בשיר כסמל לחג, לשבת , לזוגיות שנעלמו עם חורבן המרחב הפרטי-הנפשי. שושני הנפש הופכים לשורשים חשופים למדרך כף רגליהם של הזרים הפוסעים בדרכה.
המשותף בהסתכלות על המרחב הממוגדר ביצירות אלה : דמות האשה יושבת הבית המשתוקקת אמנם למרחבים, אך היא כלואה ומסתגרת, אם פיזית ואם נפשית, אם מתוך השלמה או בחירה בבית- בחדר- בין קירות. הקונפליקט בין הדחף להתפרץ, לשבור מוסכמות, לבין שתיקה והכנעות למה שמקובל במרחב הציבורי בו חיו המשוררת זלדה, הסופרת וירג'יניה וולף והדמות של לורה בראון. דמותה של קלאריסה ווהן בסרט ובספר מצליחה במידה מסויית לפתוח את הדלת לחיים חדשים עם כל המשקעים מן העבר.
