תחום בדיקת המגדר מתייחס לכל שטחי הקיום האנושי: אמנות, היסטוריה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, טבע, משפט, יהדות ועוד. כל "שטח" הנציח את המיקום הנשי ואת המיקום הגברי בתקופתו על פי תפיסת העולם שלו בסביבתו ובחברתו בעזרת הכלים שעמדו לרשותו- תוך ניסיון לקבע את תפיסת העולם הזו או ללכת נגדה. במילים אחרות, יש להכיר ולהבין את התקופה, ש"בתוכה" נכתב השיר, הסיפור, המחזה, הרומאן או צוייר הציור וכדומה, ולהכיר את היוצר במידה מסויימת כדי להבין את תפקידן של מערכות היחסים בין נשים לגברים כפי שהן באות לידי ביטוי ביצירות השונות. כך אפשר להבין האם היצירה מקבעת את המקום "הטבעי" של האישה על פי היוצר, או שנחבאת בה ביקורת על הגברים ו/או הנשים שמתוך האינטרסים שלהם אינם משנים דבר, או דווקא הפוך- יש בה ניסיון להבהיר שדרוש שינוי והוא חשוב לשני "הצדדים".

   כך, לדוגמא, בשירה של ריטה עבדה-עודה "צלב השתיקה" יוצאת המשוררת נגד המיקום הנמוך של האישה בחברה הערבית שבתוכה היא חיה.

תָּלוּ אוֹתִי 
עַל צְלָב מֵאָז נוֹלַדְתִּי 
וְאָמְרוּ: "אִשָּׁה" 
קָבְעוּ יָדַי בְּמַסְמְרִים 
עַל קֶרֶשׁ הָעִתִּים 
קָבְעוּ רַגְלַי בְּמַסְמְרִים 
עַל קֶרֶשׁ הַמִּרְמָה 
וְאָמְרוּ: "אִשָּׁה…אִשָּׁה!" 
כִּבְּסוּ מַחְשְׁבוֹתַי בְּאֵשׁ 
לְאַט לְאַט 
שָׁתְלוּ בִּשְׂדוֹת מַאֲוַיּי 
עֵץ הַהוֹלֵךְ וּמִתְפּוֹרֵר 
קִמְעָא קִמְעָא 
לִמְּדוּ אוֹתִי אֶת אָלֶפְבֵּית 
הַצַּעַר כָּל כֻּלּוֹ 
הִלְבִּישׁוּנִי 
בְּכָל רַעֲלוֹת הַשְּׁתִיקָה 
וְאָמְרוּ: 
"אַה… אִשָּׁה! 
בְּסַךְ הַכֹּל אִשָּׁה"

היא מדמה את האישה לישו הנושא על גופו המקובע במסמרים לצלב את סבל העולם ואת חוסר היכולת להשתחרר מהמוסכמות ולצאת לחופשי. אין לה אפשרות לחשוב אפילו באופן חופשי, על אחת כמה וכמה להגשים את חלומותיה. במקום ללמד אותה את "אלפבית" הקריאה כדי שתוכל להשכיל ולהתקדם, למדו אותה את "אלפבית הצער". תפקידה לשתוק ולציית, לצעוד במסלול המסורתי המחייב, לכסות גופה ברעלה כדי לטשטש את מאפייניה האישיים- הנשיים ולהיות "אישה! בסך הכל אישה", כלומר לא אדם עצמאי שיכול למממש את מאווייו האישיים. או כמו שהיא כותבת בשיר אחר שלה: 
חנק 
יֵשׁ לִי חֲלוֹם 
אֲבָל אֵין לִי 
חַלּוֹן 
שֶׁיַּשְׁקִיף עָלָיו

האישה הזו בשיר, כמו בסיפור "חסד" של סביון ליברכט, שבויה בהשקפת עולם צרה וחד משמעית- פאטריאכלית, שבה תפקיד האישה לציית לאב ולאחר מכן לבעל, לשליט, להיות כבולה לביתה. מונעים ממנה השכלה, עבודה ראוייה ומתגמלת, והיא, למעשה, חסרת יכולת השפעה ועצמאות כלכלית.

    את הכבלים האלה תפסו בתקופתנו בחברות אחרות "כבלים" חדשים- מיתוס היופי. אף הוא כובל, אף הוא מדכא, והוא אף נושא עימו סכנות בריאותיות… מיתוס היופי, מידות הגוף והצורה החיצונית, יכול, למעשה, לשמר את נחיתותן של הנשים , לגרום להן לתחושה תמידית של "משהו לא בסדר אצלי", ולתעל את האנרגיות שלהן ממאמץ להשיג עמדות השפעה ושינוי חברתי להתמודדות אינסופית עם תיסכול ורגשות אשם. מיתוס "הנסיכה על העדשה" – רק מי שגופה מעודן ויכולה להרגיש , כמטאפורה, בגרגר עדשים מתחת למזרונים מרובים, יכולה להיות אישה מתאימה ל"בן מלך" ולהביא לו ילדים ייצוגיים… לא נבדקת אצל אותה "נסיכה" שום תכונה אחרת. לא אופי ולא אינטליגנציה, לא השכלה ולא חברותיות אלא רק עידון גופני. כך גם ב"סינדרלה" וב"שלגיה" היא נבחרת בזכות יופיה, וב"יפיפיה הנמה" היא צריכה לחכות "100 שנים" עד שנסיך יראה את יופיה ויעיר אותה בנשיקה…