תשובה למבחן בספרות 31.1.13 – נעה גלעד
חניתות וחמושים כדימוי מרכזי בסיפורו של קפקא.
הכישלון של המספר לממש את אהבתו מתואר באמצעות הביטוי "חמושים". דימוי זה בא מעולם המלחמה, נשק, לא משהו חיובי. לפי דבריו של המספר, אהובתו מוקפת מעגל של חמושים שמכוונים את חניתותיהם כלפי חוץ, כלומר אליו. גם הוא מוקף מעגל חמושים שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, אליו. דימוי זה מסמל מכשולים כמו חוסר ביטחון עצמי לגשת לנערה ולדבר איתה, פחד, חסר באומץ .. זה בא לידי ביטוי בסיפור בכך שהנער מאוד אוהב את הנערה, אבל אין לו אומץ לבוא ולדבר איתה, הוא מפחד מתגובתה שאולי תהיה שלילית עוד לפני שהוא בכלל ניסה: "כשנדחקתי לגשת אל הנערה נלכדתי תחילה בין החניתות של החמושים שלי, וכבר פה לא הצלחתי להתקדם". כלומר עוד לפני שהוא בכלל התקרב לנערה, הוא "נפצע מהחניתות של החמושים של עצמו", נתקל בחוסר ביטחון פנימי שלו, עם עצמו.
לפי דבריו של המספר, גם הנערה הייתה מוקפת מעגל חמושים, רק שהחניתות שלה היו מכוונות כלפי חוץ – אליו. כלומר, בעיניים שלו הנערה משדרת ביטחון, אולי אפילו איום, אך זו לא אשמתה כלל – הוא אשם בכך: "הנערה לא הייתה אשמה בזה? נדמה לי שלא, בעצם, אני יודע שלא". הבעיה היא שלו, בעיה פנימית שהוא צריך לפתור עם עצמו לפני שיוכל לדבר איתה.
היה ניתן למנוע מכשולים אלה באמצעות התנהגות שונה של הדמויות, לפי דברי המספר הנערה אהבה אותו בחזרה, אך הוא נאלץ לעזוב אותה. זאת אומרת שהוא לא באמת רצה לעזוב אותה, הוא נאלץ, הוא לא היה מסוגל לסבול עוד. הבעיה היא אצלו, הנערה נתפסת אצלו כמאיימת ומתגוננת, אבל אם הוא רק היה מאמין בעצמו, מתגבר על המכשול ומנסה, אוזר אומץ, גם אם תשובתה תהיה שלילית, הוא ילמד להתמודד ולהמשיך הלאה. הרי בתחילת הסיפור הנער מתאר מצב שבו הנערה היא הרעה, היא הגורם לסבל שלו" "בכל פעם שהתקרבתי .. נפצעתי ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד". ולאחר מכן הקוראים וגם הוא בעצמו מבינים שהבעיה מתחילה בו: "אני אפילו לא הגעתי כלל לחמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי, כי אז כבר שתתי דם מן החניתות של החמושים שלי והייתי מחוסר הכרה", כשבן אדם מבין שהבעיה היא בו, הרבה יותר קל לו להתמודד אתה, לנסות להתגבר עליה ולהמשיך הלאה.
היצירה שבה בחרתי להשוואה היא "לא קיבלו אותי לצבא" מאת מירה מגן. גם בה עומדת הדמות הראשית – נעמי, מול מכשולים. המכשול המרכזי בחייה בתקופת הזמן הזו (גיל 18) הוא שלא קיבלו אותה לצבא. נעמי היא ילדה רגישה ומוזרה, היא לא דורכת על החריצים בין המרצפות, כי היא מאמינה שזו פגיעה ביצורים הקטנים שחיים מתחת, ושאין להם שום דרך להגן על עצמם או למנוע את מותם. כתוצאה מכך יש לה עקמת בגב ובעיני החברה היא "משוגעת", ולכן לא קיבלו אותה לצבא. בנוסף, אין לנעמי את מי לשתף ואין לה למי לספר, כי אמא שלה שטחית, מדברת עם בתה רק על נושאים יומיומיים ומבחינתה הפתרון היחיד הוא המהיר ביותר – 3 פגישות אצל הפסיכולוג. אמה חושבת שכל עוד אין לה גבר היא לא שווה כלום, ובחיים לא יקבלו אותה לצבא או לחברה (קבלה לצבא זה קבלה לקונצנזוס, לחברה). לכן גם הדמות שצריכה להיות המפלט שלה מהכל וזו שאמורה לתמוך תמיד, לא עוזרת לעניין הקבלה לצבא – עוד מכשול בחייה של נעמי.
לדעתי, היה אפשר בהחלט למנוע את המכשול הזה בהתנהלות שונה של הדמויות. בתור התחלה, האמא – יכול להיות שאם אמה של נעמי הייתה "באמת" אמא, במלוא מובן המילה, הייתה נמצאת שם בשביל הבת שלה ברגעי משבר, אולי אז נעמי הייתה ילדה רגילה ונורמלית ללא המגבלה הפיזית שלה, ואולי אז נעמי הייתה מתקבלת לצבא ואפילו לחברה. בסוף הסיפור נעמי לומדת לקבל את עצמה ולאהוב את עצמה דרך בובת הדונאלד דק של אורנה, ומבינה שהיא כנראה לעולם לא תהיה חלק מהחברה. לדעתי, אם נעמי הייתה מתנהגת קצת אחרת ובודקת מה לא בסדר איתה, מה הבעיה שלה, למה את כולם מקבלים לצבא ואותה לא, אולי אז היא הייתה מצליחה להתמודד עם זה ואפילו לנסות לפתור את זה – יכול להיות שאז היא הייתה מתקבלת לצבא ולחברה. בנוסף, החברה הישראלית תייגה אותה כאחרת, מוזרה, אולי "משוגעת", וכך קבעו את גורלה בכור ההיתוך הישראלי. החברה צריכה ללמוד לקבל את כולם, גם את השונה ואת האחר.
לסיכום, גם בסיפורו של קפקא וגם בסיפור "לא קיבלו אותי לצבא", הדמויות הראשיות עומדות בפני מכשול שהן צריכות להתמודד איתו. בכל אחת מהיצירות הדמות מתמודדת אחרת – ביצירה הראשונה הנערה מצאה אהבה אחרת והמשיכה בלעדיו, והנער מדוכא ומאוכזב מעצמו: "אחר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול, ואני .. כאילו הייתה האוויר שהם הגישו דרכו את פניהם זה לזה לנשיקה הראשונה", סוף לא טוב מבחינת הנער. ב"לא קיבלו אותי לצבא" הסוף הוא יחסית טוב, נעמי מקבלת את עצמה ומבינה שכנראה היא לעולם לא תהיה חלק מהחברה, לומדת לאהוב ולכבד את עצמה.
