השיר "עטור מצחך" הוא שיר לירי שנושאו אהבה. הוא נכתב בשנות ה-50 ע"י המשורר אברהם חלפי ונכנס יחד עם שיריו האחרים מאותן השנים לספרו "כאלמונים בגשם" (תשי"ט).

   השיר "מצייר" במילים את חווית האהבה במימדיה האנושיים, הימיומיים, מבלי ליטול ממנה גם את ההתרגשות והחגיגיות שבה. הדובר, המשורר, ה"טרובדור"- הזמר הנודדעומד מול גבירתו הנאווה ומכריז בפניה על אהבתו אליה, אך הוא עושה זאת תוך כדיהתייחסות אליה כ"שיר", כלומר כמשהו מיוחד, שונה מדיבור רגיל: "אינני זוכר אם כתבו כך בשיר…", "מצחך מתחרז עם עיניים ואור", "אינני זוכר אם חרזו כך בשיר", "יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר". זאת בנוסף לחריזה לאורך כל בתי השיר כמו: שחור-אור, רך-אח, שותקת-בשקט וכדומה. אמנם אין חריזה מוקפדת בין השורות, אך יש תחושה שאותן המילים החורזות ביניהן קשורות ליחוד שבה – כמו "שיר". 

גם השימוש המרובה במילים שיש בהן ש' כמו: שחור, שיר, קדושה, אשה, שותקת, בשקט,ובמילים שיש בהן ל' כמו: למי, לא, חלומות, להקשיב, קול, חלומי, לבשי, ליל וכדומה, יוצרים את המצלול של "שקט" ו"לילה" שמאפיינים את דמות האהובה בשיר. כלומר, השיר ממשיך מסורת  של "שיר אהבה" לא רק בנושאו אלא גם בכללים של תואם אסתטי, שגם הוא מסורתי: סידור המילים , הדימויים הנבחרים והמטאפורות, החריזה, החלוקה לבתים, ה"מוסיקליות" וכדומה מבליטים את עדיפות הסדר והתואם הפנימיים, התחביריים והמוסיקליים של השיר מול הדיבור. בדיוק כמוה…

   כאמור, גם הלשון עצמה היא לשון שיר ולא לשון דיבור, והדבר ניכר בצירוף המפתיע שלהניגודים זהב ושחור כבר בשורה הראשונה של השיר. האוקסימרון : "עטור מצחך זהב שחור" מעורר סקרנות לגבי הנמענת שאולי שערה שחור אך הוא זוהר כזהב ונדיר כמוהו. (צבע השיער המועדף בשיר השירים בניגוד לצבע הגוף הוא שחור: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב"-שיר השירים ה 12, "שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד"-שיר השירים ד 1. זהב הוא צבע התכשיטים בשיר השירים.)  תיאור מצחה היפה של האשה משמש כאן כסינקדוחה לתאור יופיה באופן כללי כפי שהוא רואה אותה כבר ממבט ראשון. כך גם תיאורה באמצעות חלוקה "הוורוד צמרירי ורך" כמיטונימיה לגופה הנשי והרך.

 (* סינקדוחה- חלק המייצג את השלם.)

 (* מיטונימיה- המחשת מושג או גורם באמצעות החלפתו בגורם אחר.)

 

   הדובר נמצא במצב של ריגוש פנימי מחווית האהבה. עליו לתעל, להוציא מתוכו, את הריגוש המציף אותו: "אלחש באזניך… כשכור…", שאם לא כן לא יוכל למצוא לעצמו את מקומו הנכון ביחס לאהובתו, ואף לא יוכל להתגבר על הבעיות שהקיום היומיומי לצידה מעוררות. הבעיות, לדעתו, יכולות להיות הן הצורך להיפרד ממנה מידי יום לשם עיסוק בעינייני "חול"  והן החשש שבהמצאות ממושכת לצידה הוא עלול להיות עליה למעמסה: "את אוהבת להיות עצובה ושותקת…", "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך…עת אני בגופי נפרד ממך".

כך ששתי הבעיות הן ענין של מיקום- האחד גיאוגרפי והשני- רגשי ומטאפורי. הדובר המאוהב חייב למצוא דרך, שבה יוכל לפאר ולהעריץ את אהובתו, (זה צורך נפשי שלו), מבלי שיהפוך להיות כמו אותם הטרובדורים (בשירה הקלאסית,שירת האבירים) ההופכים את הגבירה לבלתי מושגת. "אסור" לו להפוך את אהובתו ל"מלאך" ולחלום עליה "חלומות עגומים של קדושה". "אסור" לו גם לנקוט לגביה עמדת "אח", שהקרבה האירוטית אל אחותו אסורה עליו. הוא רוצה אותה כאשה חשוקה, מותרת, מוכנה למפגש אינטימי, עוטה חלוק ורוד- ומחכה ומצפה לבואו של הדובר, זה שלסיפוריו היא אוהבת להקשיב, זה ששיכור מקסמיה: "את אוהבת להיות עצובה ושותקת, להקשיב לסיפור על קרוב ורחוק". אבל הוא גם פוחד שהפגישה עם האהובה תדרדר למדרגה של אירוע יומיומי, שגרתי, נטול חגיגיות, אירוע של חלוק ונעלי בית…עליו למצוא פשרה בין הגבוה מידי לנמוך מידי. ה"פשרה" היא על ידי מיקומה במקום גבוה למדי אך לא גבוה מידי . היא אמנם איננה "מלאך" ואיננה "אל", אבל היא "גבירה"- מעין "מלכה": "ולמולו את, אשה". נפשו שוכנת בין כתלי ביתה גם כאשר הוא פיזית עוזב את הבית. אלמלא היתה מלכה, לא היה מצחה המואר "עטור זהב שחור". הוא רואה את שערה כאילו היה כתר מלכות, וכך גם אותו מצח "מתחרז עם עיניים ואור." החלוק הצמרירי דומה לאדרת מלכות, שהיא לובשת לקראת המפגש הלילי עם האוהב החורז. אולי הצבע הורוד הוא סוג של פשרה בין ארגמן המלכות לגוון הגוף העירום. עטורה בגלימתה הביתית פוסעת האהובה בדירתה היומיומית על מרבד פרחוני, (שילוב בין תפארת מלכות לבין עליזות ביתית), כאשר המרבד הוא למעשה חלומו של הדובר הפרוש לרגליה, ברור לה מהו אותו חלום: "פרוש חלומי כמרבד לרגליך. צעדי, אהובה, על פרחיו פסיעותיך."

   יש כאן קושי בהתמודדות עם הדמות הנשית המושלמת שעלולה להשאר רחוקה ובלתימושגת במקומה, ואז הוא "נטוש". הממלכה שלה היא ביתה וגם פנימיותה, היא מלכה אך גם בשר ודם – "אשה" והוא: "שוכח הכל אודות אחרים." האהובה "אוהבת להיות עצובה ושותקת", מחשבותיה משוטטות והיא כמהה, כנראה, גם לשיחה שקטה וגם לסערת האהבה. יש בה משהו מופנם. לעומתה הדובר נרגש מאוד "שוכח הכל אודות אחרים", מתרכז רק בה. כך נוצר בשיר המרחב הרגשי המורכב שבו האהובה "מעל" לדובר, פחות משקיעה בקשר ביניהם, אך גם לא מנותקת. היא, כנראה, בטווח שבין האפשרות להשיג אותה ברגש וביצר.

   אך ניתן לראות את המרחב הממוגדר של "כל כבודה בת מלך פנימה" בפרשנות של האשה הצנועה כ"מלכת הבית"-יושבת בית גם כאן. האשה מצפה במרחב הפרטי שלהלגבר הבא ויוצא אל המרחב הציבורי "שלו". חלומו הוא להגיע אליה "לעת ליל", כאשר היא מוכנה לבואו יפה ורעננה. הפרחים הם סמל למצבו הנפשי ,לחיזוריו, אך גם למצבה, כאשר היא תצעד לקראתו. נפשו, הוא טוען, היא זו ששבויה בין כתלי ביתה, אך גם היא מצטיירת כנסיכה השבויה בצריח המגדל, מחכה לנסיך שיציל אותה מ"מזימות המכשפה" על פי המעשיות המוכרות לנו.

גם כאן כמו בסרט "השעות", בשיר "כאשר חי המלך" וביצירות רבות נוספות המרחב הציבורי הוא גברי ופומבי והמרחב הפרטי- ביתי הוא נשי.

היא: "עצובה ושותקת" והוא "בגופי נפרד ממך…כשיכור".

עטור מצחך מילים: אברהם חלפי  לחן: יוני רכטר  עטור מצחך זהב שחור  אינני זוכר אם כתבו כך בשיר  מצחך מתחרז עם עיניים ואור,  אינני זוכר אם חרזו כך בשיר אך למי שתהיי  חייו מלאי שיר.  חלוקך הורוד צמרירי ורך.  את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.  לא הייתי רוצה להיות לך אח,  לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך  ורואה חלומות עגומים של קדושה  ולמולו את אישה…  את אוהבת להיות  עצובה ושותקת  להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק  ואני, שלא פעם אביט בך בשקט  אין קול ודברים  שוכח הכל על אודות אחרים.  שוכנת נפשי בין כתלי ביתך  ושבויה בין כתלייך  ממני נפרדת  עת אני בגופי נפרד ממך.  פרוש חלומי כמרבד לרגליך  צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך  לבשי חלוקך הורוד לעת ליל  עוד מעט ואבוא אליך.  עטור מצחך זהב שחור  יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר  אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור  כשיכור…  עטור מצחך זהב שחור.